הלגש הוא עצי מחט נשיר השוזר לעצמו מעטה טרייה של מחטים מדי שנה. האם זה קשור לאיזו מוזרות של המחטים שלהם? מה עוד יש לדעת על זה, מהצלבים הירוקים הבהירים ועד הדגימות המוצהבות?
למה לגש מאבד את המחטים שלו ואיך הן נראות?
מחטי הלגש נשירים ונושרות מדי שנה כדי להגן על העץ מפני סכנת צמא בחורף. באביב צצות מחטים בצבע ירוק בהיר וגמיש, המסודרות באשכולות דמויי רוזטה והן אכילות וארומטיות.
איבוד מחטים כהגנה עצמית
האובדן השנתי של מחטים הוא מדד הישרדות חשוב עבור הלגש. אחרת המחטים היו גורמות לעץ המפואר הזה ממש למות מצמא בחורף. שלא כמו מיני עצי מחט אחרים, הסטומטות שלהם פתוחות לגמרי גם בחורף ומאפשרות להרבה לחות לברוח.
בעוד שאובדן לחות מפצה בקלות בקיץ, השורשים באדמה קפואה אינם יכולים לספוג מים. לכן זה מהלך אינטליגנטי מטבעו שהלגש מסיר תחילה את הכלורופיל ממחטיו בסתיו ואז זורק אותם לגמרי.
טיפ
מוסיפים מחטי לגש לערימת הקומפוסט רק בכמויות קטנות, מכיוון שהן מורידות משמעותית את ערך ה-pH. מעט מאוד צמחי גן אוהבים את זה כשהם מופרים בקומפוסט חומצי.
גידול חדש באביב
הלגש נפרד מכל שנת חיים עם ענפים חשופים, בעוד מחטים מצהיבות ומיובשות מונחות על האדמה מסביב לגזע העץ. בשנה החדשה, לעומת זאת, לא עובר זמן רב עד שיופיעו הצילומים הרכים הראשונים.
- מתחיל במזג אוויר חם יותר
- כשהכפור הגדול נגמר
- מתישהו בין מרץ למאי
במה שנקרא שנות מאסט, כאשר הלגש פורח, ניצני הפרחים מופיעים לפני המחטים.
מראה המחטים
ירוק בהיר, ירוק כהה וצהוב, זהו סדר הצבעים שהלגש משתמש במחטים שלו לאורך כל השנה.
- ציצים דמויי רוזטה על יריות קצרות
- מורכב מ-20 עד 40 מחטים
- כמה מחטים על יריות ארוכות
- אורך המחט משתנה בין 10 ל-30 מ" מ
- 0.5-0.8 מ" מ צורה צרה, שטוחה
- בוטה וגמיש
שימוש במחטים טריות
הכתר הירוק של הלגש הוא לא רק מראה מרגיע ומרגיע לעינינו, המחטים שלו יכולות גם לפנק את בלוטות הטעם שלנו:
- המחטים ארומטיות ואכילות
- במיוחד היורה הצעירים העדינים
- זמן איסוף אידיאלי: מרץ עד מאי
- ניתן להכין תה או סירופ
- גם בכמויות קטנות בשייקים
